​

בעוד ששפות העולם נבדלות זו מזו במגוון דרכים, הן גם חולקות נקודות דמיון מסוימות. נקודות אלו עשויות לספק תובנות על הקוגניציה האנושית, ועל האופן בו היא משפיעה על מבנה השפה. 
בפרויקט זה, אנו חוקרים את המקורות וההשלכות של הלמידות של אחד המאפיינים המשותפים לרוב השפות: האופן בו מתפלגות שכיחויות של מילים.  
בשפות העולם, מילים מתפלגות זיפפיאנית, כך שקיים יחס מעריכי בין תדירות המילה לדירוג שלה (כלומר: השכיחה ביותר, השנייה השכיחה ביותר וכו׳). כלומר, בשפה יש מעט מילים נפוצות מאוד (״אני״), ומרבית המילים אינן נפוצות (״אפרסמון״), כאשר השכיחות עצמה אינה דועכת באופן לינארי.    

הסיבה שהתפלגויות זיפפיאניות מופיעות בשפות רבות עדיין לא ברורה - אבל כיום אנחנו יודעים שהמבנה הזה קיים גם במערכות תקשורת של מינים אחרים, למשל בשירי לוויתנים. 
אנחנו מציעים כי התפלגות זיפפיאנית היא למידה יותר, ומסייעת לילדים בתהליך רכישת השפה. היותה של שפה עם מבנה זיפפיאני קלה יותר ללמידה למעשה יוצרת ״לחץ קוגניטיבי״ שהופך שפות לזיפפיאניות יותר כשהן עוברות עוברות מדור לדור.  
אנו חוקרים את כיוון המחקר  הזה באמצעות שילוב של כלים חישוביים, ניסויים התנהגותיים בילדים ומבוגרים וניתוח תצפיות בבעלי חיים.